האם שיטת "רפואת על" יכולה לעזור עם בעיות קשב וריכוז? התשובה המפתיעה של דן לוסטיג

"אני לא מצליח להתרכז", "המוח שלי קופץ מדבר לדבר", "איבדתי את היכולת לקרוא ספר", "אני מרגיש/ה שיש לי הפרעת קשב". אלו משפטים שאני שומע כמעט מדי יום בקליניקה ובתהליכים שאני מנחה. בעולם רווי גירויים, התראות ומידע בלתי פוסק, נדמה שכולנו הפכנו לקורבנות של מוח מפוזר ועמוס. השאלה המרכזית היא, מהו באמת מקור הבעיה?

שמי דן לוסטיג, ובניגוד למה שנהוג לחשוב, אני מאמין שבמקרים רבים, הבעיה אינה "הפרעת קשב", אלא הצפת קשב. המוח שלנו אינו "פגום" או "חסר יכולת", אלא מוצף, מותש, ותקוע במצב הישרדותי שאינו מאפשר ריכוז עמוק.

התשובה לשאלה שבכותרת היא כן, בהחלט. שיטת "רפואת על" יכולה להיות כלי משנה חיים עבור אנשים המתמודדים עם אתגרי קשב וריכוז. אך היא עושה זאת בדרך מפתיעה: במקום לנסות "לאלף" את המוח הסורר, אנחנו לומדים להרגיע את מערכת העצבים שגורמת לו להיות כל כך מוסח מלכתחילה.

מ"הפרעת קשב" ל"הצפת קשב": הגדרה חדשה לבעיה

דמיינו שאתם מנסים לקרוא ספר בסלון הבית שלכם, ובדיוק באותו הרגע, אזעקת האש מתחילה לצפצף בקולי קולות. האם תצליחו להתרכז בעלילה? כמובן שלא. כל הקשב שלכם, כל המשאבים של המוח, יופנו באופן אוטומטי למשימה אחת: הישרדות. המוח יסרוק את הסביבה בחיפוש אחר אש, עשן, או דרך מילוט. קריאת הספר תהפוך למשימה בלתי אפשרית, לא כי יש לכם "הפרעת קריאה", אלא כי המוח שלכם עסוק במשימה קיומית דחופה יותר.

עכשיו, דמיינו שאזעקת האש הזו אינה חיצונית, אלא פנימית. זהו בדיוק מצב של "עומס עצבי" כרוני. מערכת העצבים, מסיבות שונות (סטרס מתמשך, טראומת עבר, אמונות מגבילות), משדרת למוח אות אזהרה תמידי. "היזהר!", היא לוחשת, "הסכנה קרובה!".

במצב כזה, המוח המפוזר והקופצני אינו בעיה, הוא פתרון. הוא מבצע באופן מושלם את תפקידו ההישרדותי: הוא סורק ללא הרף את הסביבה החיצונית והפנימית בחיפוש אחר איומים, ולא "מבזבז" משאבים יקרים על משימות הדורשות ריכוז עמוק, כמו למידה, עבודה יצירתית או קריאה.

הקשר הנוירולוגי: מדוע מוח לחוץ לא יכול להתרכז?

להסבר הזה יש בסיס נוירולוגי מוצק. במוחנו יש שני שחקנים מרכזיים בסיפור הזה:

• האמיגדלה (מערכת האזעקה): החלק הפרימיטיבי במוח שאחראי על זיהוי איומים והפעלת תגובת "הילחם או ברח".

• הקורטקס הקדם-מצחי (מנכ"ל המוח): החלק המפותח והמתקדם שאחראי על תפקודים ניהוליים: ריכוז, תכנון, קבלת החלטות וויסות דחפים.

כאשר האמיגדלה מזהה איום (אמיתי או מדומיין), היא "חוטפת את הפיקוד". היא מורה על שחרור הורמוני סטרס שמציפים את המערכת. אחד התפקידים של ההורמונים הללו הוא להחליש את פעילותו של ה"מנכ"ל". במצב חירום, אין זמן לתכנון ארוך טווח; יש צורך בתגובות אינסטינקטיביות ומהירות.

כאשר מערכת העצבים נמצאת ב"עומס עצבי", האמיגדלה פעילה כמעט כל הזמן. כתוצאה מכך, ה"מנכ"ל" – אותו חלק במוח שאחראי על הריכוז שלנו – נמצא במצב של תת-תפקוד כרוני. בעיית הקשב, אם כן, אינה הבעיה. היא סימפטום של מערכת עצבים שאינה חשה ביטחון.

כיצד שיטת "רפואת על" מטפלת בשורש הבעיה?

הגישה שלנו אינה מנסה "לכפות" על המוח להתרכז. במקום זאת, היא פועלת כדי לכבות את "אזעקת האש" הפנימית, ובכך מאפשרת ל"מנכ"ל" לחזור לעבודתו באופן טבעי.

שלב 1: זיהוי השורש – מה מפעיל את האזעקה הפנימית?

בשלב הראשון, אנו לומדים להקשיב פנימה ולזהות מהם הגורמים האמיתיים ששומרים על מערכת העצבים שלנו דרוכה. לעיתים קרובות, אלו אינם רק הלחצים החיצוניים, אלא דפוסים פנימיים עמוקים: פחד מכישלון, פרפקציוניזם, אמונה מגבילה של "אני לא מספיק טוב", או זיכרונות לא מעובדים מהעבר. כשאנו מבינים מה באמת מפעיל את האזעקה, אנחנו מפסיקים להאשים את המוח ה"עצלן" שלנו ומתחילים לטפל בגורם האמיתי.

שלב 2: שחרור המטען הרגשי – לכבות את האזעקה

זהו לב ההתערבות. באמצעות כלים סומטיים (גופניים-רגשיים), אנו לומדים כיצד לפרוק ולשחרר את המתח והאנרגיה ההישרדותית הכלואה במערכת העצבים. כל אנחה עמוקה, כל רעד קל, כל תנועה אינטואיטיבית, הם דרכים של הגוף "לכבות" את האזעקה ולהשלים מעגלי סטרס ישנים. התוצאה: כאשר מערכת העצבים חווה שחרור ומתחילה להרגיש בטוחה, האמיגדלה נרגעת. המערכת עוברת ממצב סימפתטי (הישרדות) למצב פראסימפתטי (רגיעה ועיכול). ברגע זה, הקורטקס הקדם-מצחי, ה"מנכ"ל", חוזר לתפקוד מלא. המשאבים של המוח מתפנים, והיכולת להתרכז, ללמוד וליצור חוזרת באופן טבעי.

שלב 3: בניית תודעת ריפוי – התקנת מערכת הפעלה חדשה

כאן אנו מבססים את השינוי לטווח ארוך. אנו מאמנים את המוח להיות פחות תגובתי לסטרס ומטפחים סביבה פנימית שבה רוגע וריכוז הם ברירת המחדל. זה כולל פיתוח מיומנויות כמו:

• מיינדפולנס: היכולת להתבונן במחשבות מבלי להיסחף אחריהן. זהו אימון הבסיס לשריר הקשב.

• חמלה עצמית: הפחתת הביקורת העצמית القاسية, שהיא דלק משמעותי לחרדה ולפיזור הדעת.

• הצבת גבולות: צמצום פעיל של גורמי ה"עומס העצבי" החיצוניים בחיינו.

הבהרה חשובה: אין תחליף לאבחון רפואי

חשוב לי להדגיש: הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא אבחנה נוירו-התפתחותית אמיתית, ובמקרים רבים, אבחון מקצועי וטיפול תרופתי יכולים להיות יעילים ומשני חיים. שיטת "רפואת על" אינה באה להחליף טיפול רפואי.

עם זאת, הגישה שלנו יכולה להוות השלמה עוצמתית לטיפול הקיים, או במקרים רבים של אנשים שאינם מאובחנים קלינית אך סובלים מקשיי ריכוז, היא יכולה להוות את הפתרון המרכזי. היא עובדת על שכבת היסוד של ויסות מערכת העצבים, שממנה כולם יכולים להפיק תועלת. היא מסייעת להנמיך את "רעש הרקע" הפנימי, ובכך מאפשרת להתערבויות אחרות (או ליכולת הריכוז הטבעית שלנו) לעבוד טוב יותר.

ממוח "עסוק" למוח "ממוקד"

המסר המרכזי של דן לוסטיג הוא מסר של תקווה והעצמה. אם אתם נאבקים בריכוז, ייתכן שהמוח שלכם אינו פגום. ייתכן שהוא פשוט מוצף. הדרך לריכוז מחודש אינה עוברת במאבק, במאמץ גדול יותר או בביקורת עצמית. היא עוברת ביצירת התנאים הפנימיים של ביטחון ורגיעה, המאפשרים לריכוז ולבהירות, שהם מצבנו הטבעי, לשוב ולהופיע.

הבהרה משפטית: אין לראות במידע המובא כאן תחליף לייעוץ רפואי. כל שינוי בטיפול רפואי, לרבות אבחון וטיפול בבעיות קשב וריכוז, יש לבצע בהתייעצות עם רופא או איש מקצוע מוסמך.